ה CrossFit Games היא ללא ספק התחרות היוקרתית ביותר בעולם הקרוספיט. סיכויי הקבלה לתחרות הם אפסיים ועם עליית רמת המתחרים משנה לשנה כך סיכויי הקבלה ממשיכים לרדת.

בשש השנים האחרונות יזמתי, הקמתי וניהלתי קבוצה תחרותית ("העתודה") שכל מטרתה היא אחת- העפלת בני נוער ל- CrossFit Games לנוער.

בזכות שותפי המאמנים (ליאור מרש ונדב לנסמן) הפרויקט הזה נחל הצלחה אדירה וספורטאים מהמועדון שלנו ("קרוספיט הזאבים") עשו את הקריטריון לא פחות משבע פעמים- יותר מכל מועדון אחר בעולם.

הספורטאים שעשו את הקריטריון היו יוגב מלר (2015 ו-2019) ורון צור (2017 ו-2019) שהעפילו פעמיים כל אחד, ובנוסף נדב פלד (2017), גאיה צור (2017) ועומרי מלר (2021) שהעפילו פעם אחת.

רק עכשיו, לאחר ההצלחה האדירה הזו, צבירת הניסיון, המון רגעי אושר (ויותר משברים) ולקראת סוף הפרויקט (אותו אני לא ממשיך ב 2022) אני מרשה לעצמי לכתוב כתבה זו בתור "מומחה" להבאת בני נוער לגיימס.

את הכתבה הזו אני כותב בעיקר מנקודת המבט של המאמן, אבל אני מאמין שמי מכם שחולם להגיע לגיימס יוכל להבין טוב יותר לאחר קריאת הכתבה מה הוא צריך לעשות. הכתבה כתובה בלשון זכר אך כמובן מתייחסת לשני המינים.

את הכתבה אחלק לראשי פרקים המייצגים אלמנטים קריטיים בהגעה לגיימס (בזמן הכתיבה הבנתי שיש לי הרבה יותר מידי לכתוב בשביל כתבה אחת אז כנראה שאעדכן אותה או ארחיב בנושאים מסוימים בעתיד).

הספורטאי- מחויבות אבסולוטית וקביעת מטרות

בקורס מאמני הקרוספיט סטרונגמן שעשיתי ב 2014 בהרצליה, רוב אורלנדו אמר : "ספורטאי שיכול להגיע לגיימס, מגיע כספורטאי גיימס למועדון כבר באימון הראשון שלו, יש לו כבר את כל הנתונים הפיזיולוגים, הספורטאי הזה נכנס כבר עם יכולת של 200 קילו דדליפט למועדון"

אני מסכים חלקית עם האמירה הזו- ספורטאי עם פוטנציאל העפלה לגיימס מגיע עם יכולת להגיע לגיימס כבר באימון הראשון שלו, אבל לא מדובר ביכולת פיזיולוגית אלא ביכולת מנטלית. נכון, חייבים יכולות פיזיולוגיות וכישרון בשביל להגיע לגיימס, אבל כל הכישרון בעולם לא יעזור אם הספורטאי הספציפי הזה לא ניחן ביכולת ה"מחויבות האבסולוטית"- היכולת להתחייב לעשות הכל (בגבול החוק והשכל הישר) בכדי להגיע למטרה.

אנחנו המאמנים צריכים לא רק לזהות אצל המתאמנים שלנו את הכישרון שלהם אלא גם להבין אם הם ניחנים ביכולת זו. ללא מחויבות אבסולוטית הספורטאי לא יגיע לגיימס. לאחר שאנחנו מזהים את שני המרכיבים האלה אנחנו צריכים לגשת לספורטאי ולדבר איתו על הגיימס, לראות אם המטרה מעניינת אותו ויותר חשוב מכך האם הוא מוכן להתחייב לתהליך (כמובן שלפעמים הספורטאי הוא זה שפונה למאמן ואז צריך להבין את רמת המחויבות של הספורטאי לתהליך).

עומרי מלר הוא דוגמה טובה לחשיבות של שילוב כישרון עם מחויבות אבסולוטית. לא צריך להיות גאון בשביל לזהות את הכישרון שלו- הוא נוטף לו מהאוזניים. כשניגשתי אליו לראשונה בקשר לגיימס, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה להציב זאת כמטרה, לאחר כמה חודשים של חשיבה הוא אמר לי שהוא רוצה ומוכן להתחייב לתהליך. זה כבר היה מאוחר מידי: לא היה מספיק זמן להביא אותו לרמה אליה הוא היה צריך להגיע בכדי להעפיל לגיימס. את חצי הגמר של אותה השנה (ה ONLINE  QUALIFIRE של 2019) הוא סיים במקום ה-12, מרחק 2 מקומות בלבד מהעפלה לגיימס. אם היו לו עוד שלושה חודשים כנראה שהיה מעפיל. אבל המחויבות האבסולוטית שלו גרמה לו לא לוותר וכעבור שנתיים הוא הגיע לגיימס מהמקום ה-3 בעולם בקטגוריית בנים בגילאי 16-17.

מיפוי חולשות

לאחר שהספורטאים התחייבו למטרה ולתהליך חייבים לעשות מיפוי כמה שיותר נרחב של היכולות שלהם, אנחנו מחפשים גם את החוזקות, אבל בעיקר את החולשות שלהם. אני וצוות המאמנים בוחנים את המתאמנים על כל התרגילים שהיו אי פעם בOPEN , וריאציות של אותם תרגילים וכל תרגיל אחר שאנחנו חושבים שיכול להיות שיעלה ב OPEN ובתחרויות השונות. בנוסף אנחנו עושים ניתוח של היכולות הפיזיולוגיות שלהם ולפי כלל התוצאות אנחנו בונים את תכנית האימונים שלהם.

ניתוח סטטיסטי

להיות מוכן לכל תרחיש זה טוב, להצליח לחזות תרחישים זה מעולה.

כשהתחלתי את הפרויקט אחד הדברים הראשונים שעשיתי הוא ניתוח סטטיסטי מעמיק של כל האימונים שהיו אי פעם בOPEN . בכל שנה הוספתי עוד אימונים לנתונים ועשיתי ניתוח מחדש. בניתוח הזה אנחנו צריכים לא רק לזהות לאילו תרגילים יש את ההסתברות הגבוהה ביותר להופיע אלא גם עוד המון משתנים כגון ההסתברות שיופיעו שילובים שונים של תרגילים, סדר התרגילים, משקלים, אורכי האימונים ועוד.

הניתוח הסטטיסטי הזה הוכיח את עצמו אין ספור פעמים ויצא שהספורטאים שלנו עשו באימונים אתגרים שאחר כך הופיעו להם ב OPEN ובשלבים השונים של התחרות.

בנוסף, חשוב מאוד לעשות השוואה של הספורטאי לרמת המתאמנים שהעפילו בעבר בקטגוריה שלהם בגיימס. את ההשוואה הזו אפשר לעשות בפשטות ע"י עשיית אימונים מה OPEN ו ONLINE QUALIFIRE שהיו בעבר, ולבדוק באיזה מקום התוצאות שלהם היו מדרגים אותם. קחו בחשבון שבכל שנה הרמה עולה ואם לדוגמא 20 מתקבלים בשנה הנוכחית אז כדאי לבחון את הספורטאים כנגד הטופ 10 של השנה הקודמת. 

יצירת מעטפת מקצועית של אנשי מקצוע

כמו לספורטאים, לכל אחד מאתנו המאמנים יש חוזקות וחולשות, לכן נדרש מאמץ קבוצתי בכדי להביא ספורטאי לגיימס. הדבר הראשון שאנחנו חייבם לעשות הוא להכיר בחולשות שלנו ולגייס אנשי מקצוע ספציפיים שיחפו על החולשות האלה.

אני לדוגמא חזק מאוד בבניית מטקונים תוך כדי התאמתם לספורטאים ולרמה אליה הם צריכים להגיע בכדי להעפיל לגיימס. חולשתי היחסית היא בכך שאני לא מומחה להרמת משקולות (ענף הידוע יותר בטעות בקרב מתאמנים בשם "הנפות"). לשם כך צירפתי לפרויקט תחילה את ליאור מרש וכשהוא התקדם לפרויקט אחר את נדב לנסמן. שניהם לדעתי הם המאמנים הטובים ביותר בישראל בשילוב תוכניות קרוספיט עם תוכניות הרמת משקולות. אני יכול לומר באופן ברור שבלעדיהם לא הייתי מצליח להביא ספורטאים לגיימס.

בדומה לכך, אנחנו המאמנים צריכים להיות צנועים בידע שלנו בתזונה. נכון, כל אחד מאיתנו עשה יחידת תזונה בלימודים לתעודת חדר הכושר שלנו. אבל המעט (מאוד) שעות לימודי התזונה בקורס לא הופכים אותנו לדיאטנים קליניים. תזונה היא חלק בלתי נפרד מחייו של כל ספורטאי, בטח ובטח כשמדובר בספורטאי שרוצה להגיע לרמה הגבוהה ביותר בתחומו. אם אנחנו רוצים שהספורטאים שלנו יגיעו לגיימס- דיאטן חייב להיות חלק בלתי נפרד מהצוות שלנו (לנו בצוות היה בזמנים שונים את גל ציון פור, נופר בן יעקב ודור שדה).

לבסוף, כשאפשרי כלכלית, תמיד כדאי שיהיה פסיכולוג ספורט שילווה את הספורטאים. גם כאן דרוש מומחה, לא מישהו שעשה קורס בלימודי חוץ או אפילו באוניברסיטה- מישהו שהוא פסיכולוג ספורט מוסמך. לדוגמא, למרות שלי יש דוקטורט בפסיכולוגיה, תחום המומחיות שלי אינו פסיכולוגיית ספורט ולכן אני מפנה את הספורטאים שלנו לפסיכולוגית ספורט (הספורטאים שלנו עבדו עם ד"ר איריס אורבך).

תרגילי מפתח

הספורטאים שלנו חייבים להיות טובים בכל התרגילים בשביל שיהיה להם סיכוי להעפיל לגיימס, אולם יש תרגילים מסוימים שההצטיינות בהם נותנת יתרון. התרגילים האלה הם לאו דווקא המסובכים ביותר לביצוע, לדוגמא דאבל אנדרס הוא תרגיל יחסית בסיסי אבל מבלי להיות מעולה בו הסיכויים להעפיל לגיימס פוחתים משמעותית. אכתוב פה כמה תרגילים לדוגמא שאני רואה כתרגילי מפתח, ומה היא הרמה הבסיסית אליהם אני חושב שצריך לשאוף להגיע אם ברצונכם שבני נוער המתאמנים אצלכם יגיעו לגיימס (אם בא לכם לשאול לגבי תרגיל ספציפי אז דברו איתי):

דאבל אנדרס: 300 דאבלים עם מקסימום 2 הפסקות של עד 15 שניות.

עליות כוח על טבעות: 30 עליות כוח בשתי דקות.

סנאצ'ים: בנות (14-15) 50 קילו, בנות (16-17) 70 קילו, בנים (14-15) 80 קילו, בנים (16-17) 100 קילו.

הליכה על הידיים: 30 מטר ברצף.

משקלי עבודה

משקלי העבודה ב OPEN הם די צפויים ו"רגילים", משקלי העבודה ב ONLINE QUALIFIRE ועל אחת כמה וכמה בגיימס הם שונים לחלוטין.

כשאנחנו בונים ספורטאי להעפלה לגיימס אנחנו חייבים להתעלם ממשקלי RX רגילים לאימונים. נכון, לא נקפוץ ישר לתוך משקלים כבדים אבל המטרה שלנו היא לבנות את הספורטאי לכך שהוא יוכל להתמודד עם משקלים כבדים בהרבה במטקונים. לדוגמא, אם ה-RX לגילאי 14-15 לפראן הינו 29 קילו אנחנו נכוון לכך שהם יוכלו לעשות אותו עם 43 קילו בפחות מ 03:30 דקות.

בשביל להצליח להעלות את משקלי העבודה במטקונים חייבים שיהיה סנכרון מלא ומושלם עם תכנית הכוח של הספורטאים. חוסר תיאום בין אימוני הכוח למטקונים יכול לגרום לאחת משתי תוצאות: הראשונה היא פציעה כתוצאה מעבודה עם משקל גבוה מידי שלא מתאים לספורטאי. אופציה שנייה היא חוסר מימוש פוטנציאל העבודה וההתקדמות של הספורטאי (עבודה עם משקל נמוך מידי שלא תורם להתקדמות).

מחויבות אבסולוטית

אני רוצה לסיים (לעכשיו) עם אותו הנושא איתו התחלתי את הכתבה- מחויבות אבסולוטית. אך הפעם אני לא מתכוון לספורטאי, אני מתכוון למאמן.

העפלת ספורטאים לגיימס היא משימה קשה מאוד, ללא מחויבות אבסולוטית של המאמן זה פשוט לא יקרה. המאמן צריך לרצות את זה בדיוק כמו שהספורטאים רוצים את זה, הוא צריך לחשוב, לישון ולחלום גיימס. אני תמיד צוחק שספורטאים תחרותיים הם אחוז אחד בלבד מהמועדון אבל אני משקיע בהם 99% מהזמן שלי, אני אולי צוחק אבל זו האמת.

שבועות לפני ה OPEN אני מפסיק לישון סדיר, רמת החרדה שלי עולה לשמיים והפחד שלי מפני כישלון מגיע לשיא. הפחד שלי אינו בשביל עצמי, האגו שלי מספיק חזק בכדי לאפשר כישלון, אני מפחד על הילדים. נכון, אני רואה בהם ילדים שלי, ילדים ששמו את כל הביטחון והתקוות שלהם בי, ילדים שהקריבו הכל, מחיי חברה ועד ארוחות עתירות קינוחים, בשביל חלום אחד- להגיע לגיימס. אני תמיד אומר שההצלחה היא של הילדים והכישלון הוא שלי, אני מפחד לאכזב אותם.

זו הסיבה שאני מפסיק ב 2022 להעמיד קבוצות תחרותיות. התחרותיות עדיין בוערת בי אבל אני לא מסוגל יותר להיות כל-כך מושקע בקבוצות הללו. אם אני  לא מושקע 100% אני לא יכול להיות מושקע בכלל, כי התוצאה תהיה אחת- כישלון.